buy1

 

ebay_paypal

yael3שוד בסוד

מפגש מפתיע בין צאצאי קורבנותיה של מניה שוחט
(בתמונה: חגורת הכסף של יצחק־אביגדור)

"סבתא, שמעתי היום את הסיפור על סבא שלך – מפיה של סבתא אחרת. ותשמעי דבר מוזר – היא טוענת שזה הסיפור על סבא שלה!"

יעל, תושבת באר שבע ומפקחת חינוך מיוחד בגמלאות, אספה סיפורים מההיסטוריה המשפחתית והעלתה אותם על הכתב. במאי 2013 היא פנתה ל"סיפור שנשאר" כדי שנערוך ונפיק את ספרהּ.

בספר המודפס, לכל סיפור קצר או אנקדוטה משפחתית הצמידה יעל תמונה מהאלבומים המשפחתיים, תצלום המתפרש לרוב על פני עמוד שלם. "התמונות מגרות את הנכדים לשאול ולבקש לדעת עוד ועוד," מספרת לי יעל, "זה היה צעד נכון מאוד". בחודשים האחרונים, מאז שהוצאנו לאור את "המשפחה הירושלמית שלי" ויעל חילקה אותו לבני משפחתה המורחבת, היא מקבלת תגובות חמות מכל עבר. אך לתגובה של נכדהּ שלומד בכיתה ז', שנת חקר השורשים במערכת החינוך, לא ציפתה. ערב אחד הוא התקשר אליה נרעש וסיפר: "היום התארחה סבתו של אחד התלמידים בכיתה, וסיפרה מה שקרה לסבא שלה. הקשבתי לה וחשבתי לי: רגע, רגע, איך זה יכול להיות? זה אותו סיפור בדיוק שמופיע בספר שלנו על סבא יצחק־אביגדור".

הספר "המשפחה הירושלמית שלי" מקפל בחובו תיאור מרתק של הסבא המדובר, אשר נפל קורבן למעלליה של כנופיית מניה שוחט שנקראה בשם הקוד "הקיבוץ". יצחק־אביגדור היה תלמיד חכם ירושלמי, שחָמִיו האמיד בחר בו כשידוך לבתו. "אתה תלמד ואני אפרנס את משפחתך," זה הסידור שהציע חמיו, סוחר ובעליו של יקב וידמן. אך למרבה הצער, נפטר וידמן בטרם עת, בתו לא קיבלה דבר מהירושה (שהתחלקה בין בניו) ויצחק־אביגדור נאלץ לעזוב את בית המדרש.

הוא הצטרף לידידו הבנקאי, לוין שמו, לעסקי זהב וחלפנות, ונסע כמה פעמים למצרים שם קנה זהב ומכר אותו בסוריה. העסקים היו טובים, אם כי הדרכים די מסוכנות. בשלהי שנת 1923 החליטו השניים "לעשות את המכה הגדולה". הם גייסו משקיעים ירושלמים שהפקידו אצלם כספים, בנו כרכרה, דליז'אנס מיוחד ולו דפנות כפולים, רתמו אותו לסוסים חסונים ויצאו לשליחותם. בדרך ממצרים צפונה, על אם הדרך ליד ראש פינה, התנפלה עליהם כנופיה לבושה בבגדי ערבים, ושדדה מהם את כל הונם – 15 אלף מטבעות זהב. היה זה כאמור ממונם הפרטי וממונם של משקיעים נוספים מירושלים.

במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" (13.11.2009) כתב מאיר שלו על אירוע השוד: "... הייתי תחקירן צעיר בטלוויזיה הישראלית, והבמאי יוסי גודארד שלח אותי לכפר גלעדי, לשוחח שם עם נחום הורביץ, מאנשי 'השומר' האחרונים. נושא השיחה היה שוד הזהב שאנשי 'הקיבוץ' — ארגון חשאי בתוך 'השומר' ו'גדוד העבודה' — שדדו בגליל בשנת 1923. השוד הזה כונה 'האקס הגדול', שהוא קיצור של 'אקספרופריאציה', ו'אקספרופריאציה' אין פירושה אלא העברת בעלות, להראותכם שכיבוס מילים וטיוח מעשים היו מקובלים כבר אז. נחום הורביץ הכניס אותי לביתו, אך סירב לענות על שאלותיי. 'אין לי מושג על איזה שוד אתה מדבר,' הוא אמר, 'ועל "הקיבוץ" איני מוכן לומר דבר. זה סוד'. 'זה כבר לא כל כך סוד,' אמרתי לו, 'הסיפור הזה התפרסם ברבים, בין היתר בספר של שלמה שבא, שבט הנועזים.' הורביץ, ישיש קשוח ביותר, נדרך. עיניו ננעצו בי באיום. 'מי אמרת כתב את הספר הזה?' הוא שאל. 'שלמה שבא'. 'בשלמה שבא אנחנו כבר נטפל, ואיתך אני לא מדבר יותר'. יצאתי בפסיעות קטנות לאחור, ורק בחוץ העזתי לחייך".

השוד לא סוד מאז שהוועדה לענייני תל־חי התכנסה ב־1926 לברר בין היתר אם חברי "הקיבוץ" היו אלה שארגנו את "עניין המרכבה" (כך הם כינו את מעשה השוד), ואם בכסף שנגנב קנו נשק לאגודה ותו לא. בוועדה התברר כי היה זה מארב מתוכנן שבוצע בהסכמת הנהגת "הקיבוץ". היושבים בוועדה, בהם יצחק בן צבי, לא התייחסו לשוד כאל מעשה פלילי, אלא כאל השתלטות על כסף (כפי שהסביר מאיר שלו). על פי המסורת הסוציאל־רבולוציונית הרוסית, השודדים ראו עצמם זכאים לממן את פעילותם המהפכנית באמצעות השתלטות בכוח על כסף "בורגני" לשם חיזוק ביטחון היישוב. בן צבי אמר שמן הבחינה האידיאולוגית זהו מעשה מוסרי בהחלט, ובלבד שיבוצע על־ידי "גוף מאורגן". הוא אף הִשווה בין שוד הירושלמים (סבא של יעל וחברו) לבין מיסוי המוטל על ידי המדינה, שגם הוא, לדידו, סוג של השתלטות על כסף. ומה שמותר לגוף מאורגן כמו מדינה מותר גם לגוף מאורגן שאינו מדינה.

כלומר, פעולה "מוצלחת" זו הייתה שנויה במחלוקת והוועדה לענייני תל חי התכנסה לא בשל עצם ההשתלטות בכוח על הכסף, אלא בשל השמועות שהכסף שימש בחלקו לצרכים שוטפים של כפר גלעדי, למטרות החורגות מאמות־המידה המוסכמות של תנועות מהפכניות.

בינתיים שבו קורבנות השוד לירושלים, מרוששים. יצחק־אביגדור היה בטוח: "אנשי הכנופיה היו יהודים ולא ערבים". זאת ועוד טען: "בראשם עמדה אישה". איש לא האמין לו. גרסתו לא זכתה להתייחסות רצינית במשך שנים רבות, כי הירושלמים לא יכלו לדמיין אישה ועוד יהודיה שודדת את ממונם, וסברו כי המסכן איבד את שפיות דעתו מרוב צער. יצחק־אביגדור לא ידע שהעניין מבורר אז בפני ראשי היישוב. כאב לשבעה הוא היה מחויב לחשוב על המחר. בהיעדר מקור פרנסה למשפחתו, הוא למד מקצוע חדש: שחיטה וניקור, והחל לעבוד לפרנסתו כשו"ב (שוחט ובודק). לימים אף שימש כראש השוחטים של העדה החרדית בירושלים במשך שנים רבות. למעשה, עמל יצחק־אביגדור עד יומו האחרון כדי לשלם את החובות למפקידים. רק לאחר מותו הגיעה לילדיו ולנכדיו הידיעה כי הכנופיה אכן הייתה מאנשי "השומר" ובראשה עמדה מניה שוחט.

דבורה עומר תיארה בספרהּ "בדהרה" ביצוע שוד זהב בתכנונה ובהנהגתה של מניה שוחט. "לקחת בכוח ממי שיש לו ואינו מוכן לעזור," כך ניסחה זאת עומר. פרופ' גור אלרואי מצא במחקריו ("משרתי המושבה או רודנים גסי רוח?", קתדרה 133, תש"ע), כי מאחורי החזות הבדואית של שומר יהודי החבוש כפייה, ושעקל שחור מעטר את ראשו, שברייה בנדנו ואשפת כדורים על חזהו, הסתתרה – לפחות אצל חלק מהחברים – תפיסת עולם אדנותית של מי שבאו לרשת את ילידי הארץ ולא להשתלב בתוכם. הוא מצא בארכיוני המושבות עדויות של איכרים שהגדירו את פעולות "השומר" במילים "גסות רוח, אכזריות, חוסר אנושיות וחייתיות". פרופ' אלרואי מסביר: "מתברר שהיו באגודת 'השומר' חברים בעלי השקפת עולם קיצונית שביקשו לנהל את מאבקם העיקש על עבודה עברית בשיטות אשר היו נהוגות בתאים מחתרתיים באימפריה הרוסית, ושלא התאימו למציאות הארץ-ישראלית. הם ראו באלימות אמצעי לגיטימי להשגת מטרות לאומיות-אידאולוגיות". מעניין שגורמים אלה ודעותיהם נעלמו מקובצי "השומר" ומ"ספר תולדות ההגנה". למעשה, עד עצם היום הזה מכחישים עובדי מוזיאון "השומר" בכפר גלעדי את קיומם ואת סיפור שוד הדיליז'נס.

האורחת באה לביקור בישראל ובהזדמנות זו סיפרה בכיתת נכדהּ את קורות משפחתה: "סבא וסבתא שלי היגרו מירושלים לסאו פאולו שבברזיל לפני תשעים שנה. אחרי שנשדד, לא הצליח סבא לוין לעמוד בהחזר הכספים הרבים, ונסע לברזיל. אשתו וחמשת ילדיו הקטנים נשארו בירושלים עד שהסתדר בסאו פאולו ודאג להביאם אליו. אמי הייתה אז רק בת חמש. והיום, ארבעת ילדיי שבים בזה אחר זה לישראל. אחד מנכדיי, חברכם לכיתה, חוגג השבוע בר מצווה, וזו הסיבה שבאתי לבקר".
"את ילידת ברזיל, כיצד ייתכן שאת מדברת איתנו כעת בעברית שוטפת?", התפלאו התלמידים.
"אני מרצה לעברית באוניברסיטת סאו פאולו," ענתה האורחת.

מאוחר יותר באותו יום, קישר הנכד של יעל בין סבתו לסבתא של חברו, נכדת לוין – שותפו לעסקים של יצחק־אביגדור ענדא, שותפו לדילז'נס השדוד. הנכדים מתגוררים בשכנות, בירושלים. הסבתות – אחת כאמור בבאר שבע והאחרת בברזיל. בשיחת טלפון מרגשת, הפצירה זו ביעל לבוא להתארח אצלה בברזיל. ועוד התברר, שהיא אפילו מכירה את קרובי המשפחה של יעל מסאו פאולו.
נפלאות דרכי הגורל.


אילת אסקוזידו


חזרה >>