buy1

 

ebay_paypal

article20 קריאה אישית בפרקי אבות

נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר: הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע,
וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע,
וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת:
(פרקי אבות א, ז)

איתרע מזלנו ויש לנו שכן רע. את ההתרחקות שיכולנו לבצע – ביצענו. התרחקנו. זה קרה לפני שנתיים וחצי וקראנו לזה התנתקות. אם אפשר היה להמליץ משהו לאזרחים התמימים בבית השכן הרע – היינו מציעים להם לא להתחבר לרשע שבתוכם, לפרשנות הרשעה של דתם ושל תרבותם. ההומניות החקוקה בגנים היהודיים מכוונת אותנו להתחבר לטוב, לחמלה, גם בשעה הקשה ביותר ואפילו כלפי השכן הרע שבחר להתחבר לרשע. פיסת הקרקע הזאת ידעה פורענויות הרבה. רק על הארבל של ניתאי ידוע שניתכו שתי פורענויות קשות ביותר, בתקופות שונות. הקדומה: "וקאם שאון, בעמך, וכל-מבצריך יושד, כשד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה:  אם על-בנים, רטשה." (הושע י 14). ובתקופת בית שני: הורדוס נלחם בחשמונאים על השלטון ביהודה, לכד את המורדים ומשפחותיהם שנחבאו במערות שבצוקי הארבל וטבח בהם, בילדיהם נשיהם וזקניהם. ובכל זאת אנחנו כאן. חפשו ביו טיוב את הרצאתה המאלפת של בריג'יט גבריאל "Because they hate", והלוואי שיידעו מנהיגינו לשמור עלינו מפני הפורענות הבאה.

....................................................

הוּא הָיָה אוֹמֵר,
אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי.
וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי.
וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:
(פרקי אבות א, יד)

משפט אלמותי שמנפקת לנו מסכת דברי אבות, הפעם מפי הלל. משפט תמציתי ומרוכז, כמו קפסולה קטנה שבתוכה מקופל כל כך הרבה.
הפסוקית "אם אין אני לי, מי לי" מדברת על יכולת הבחירה שלנו, על הפניית המבט פנימה, האחריות על חיי וגורלי היא שלי, וכל הסגולות של ה"אני" מיועדות בראש ובראשונה לי. אדם מצמיח את עצמו, רק בידיו היכולת להחליט ולמשוך את עצמו, לפעמים אפילו מתוך תהומות – מעלה, מעלה. ואז באה הפסוקית השנייה ואומרת לי שאני לא רק לעצמי, שאם אשאר בקונכייה שלי, כשאני מזינה את הווייתי ותו לא, לא אדע לבסוף מה אני – מה תפקידי, מה מיוחד בי, מה מתאים לי לעשות ולהיות. ולבסוף – ה"עכשיו". זה הזמן היחידי. אפילו לא "היום", אלא ברגע זה ממש. אין זמן אחר מתאים מה"עכשיו" להיות אני לי ולמצוא מה אני בין אנשים אחרים.

....................................................

דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ,
עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:
פרקי אבות ב, א

רבי יהודה הנשיא "נותן בראש". האמירה הזאת מקסימה אותי, משהו כמו 1,800 שנים לאחר שנאמרה. שתים-עשרה מילים שהן יצירת מופת.
היצירה הזאת היא מזכירה לי את תיאורו של גבר חרדי מפי אשתו בספרה של נעמי רגן, סופרת דתייה: "... היא חשפה את הסוד... הוא לא האמין באמת בה'... הוא הדף אותה והכה בה משום שלא הייתה בו יראת שמים, מפני שלא היה בו שום חשש שה' צופה בו ומתכנן כביכול את ההתחשבנות." (בת יפתח, כתר, 1989, עמוד 189.)
והיא מזכירה לי את שירו החילוני למהדרין של ירון אנוש, עיתונאי ושדרן: "אדם מתבונן/ במבט על,/ מפסגה של הר,/ על בני האדם./ סוקר ובוחן/ מעשים ודרכים,/ ושופט אנשים./ מין אדם אלוהים.// ומעליו.../ על פסגת הר/ קצת גבוה יותר,/ מתבונן עוד אדם,/ סוקר ובוחן...// ומעליו..." (קטעי אנוש, דליה פלד מו"ל, 1982.)
אז מי חופשי?

....................................................

רבן יוחנן בן זכאי היה אומר:
אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמך, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ.
(פרקי אבות ב, ח)

התמקצעת, התמחית, רכשת ידע בתחום זה או אחר. אל תחזיק מעצמך יותר מדי, כי לכך נוצרת. הסקרנות והרצון לדעת וללמוד טבעיים הם. "מסילת ישרים" אומר: כמו ציפור שמגביהה עוף לפי טבעה. אל תשים תג מחיר על כל מילה וכל דקה שלך, אל תשמור על הידע הזה בכספת. החכם מחויב לשתף בידע שלו, ללמד אחרים, כשם שהעשיר מחויב לעזור לעניים והחזק לחלשים.
במשפחה, שבה לכל אחד תפקיד משלו וכולם יחד משלימים את תחזוקת הבית, אין מקום לגאווה. ההורים והילדים, לפי גילם, ניסיונם ויכולותיהם, אינם אמורים לשמור לעצמם את הידע הרב שרכשו (אפילו בקיפול גרביים או בפינוי שולחן האוכל), אלא לעשות טובה (פעם היה לביטוי הזה מובן חיובי) לכולם.

....................................................

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר,
הַיּוֹם קָצֵר
וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה,
וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים,
וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה,
וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק.
(פרקי אבות ב, טו)

סוג של חמשיר: חמישה נושאים וחמישה נשואים. רבי טלפון מציג שתי תקבולות משלימות ומסיים במשפט מחץ. החיים קצרים, חולפים ביעף, ומרובות המשימות שלנו על פני האדמה. כל אחד והקארמה שלו. ישאל אדם את עצמו... את מה באתי לתקן או לאחות, ממי באתי ללמוד, מה תפקידי ומה מקומי? אלא מה... בני האדם נוטים להשתמט ממשימותיהם מבלי דעת, מתוך חולשה, כי קל יותר ללכת בצדי הדרכים, מאשר במרכזה של דרך שבה פוגשים את האחר, השונה, הנושא עמו משימות חיים משלו. אבל אם הפועלים העצלים קמים מצדי הדרכים, או אז לפעולתם שכר גבוה. תחושת ממשות, שייכות, משמעות, ביטחון, יכולת, סיפוק... שלא לדבר על חיי העולם הבא. ומי הוא בעל הבית הדוחק? מי דוחף אותנו, הפועלים העצלים, לפעולה? מאיפה מגיעה המוטיבציה? מבפנים? ה"סופר אגו" של פרויד? ה"בוגר" של ברן? מבחוץ? בן הזוג? החֶברה? אבינו מלכנו? תחליטו אתם.

....................................................

הוּא הָיָה אוֹמֵר:
לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר,
וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.
(פרק אבות ב, טז)

רבי טרפון ממשיך את "היום קצר והמלאכה מרובה..." וקובע גבולות ובלמים לעשייה. מרסן ומדרבן, דורש איפוק ויוזמה. אולי עמדו לפניו או לנגד עיני רוחו, שניים: חברותא ללימוד, בני זוג, צמד שותפים לעסקים, שני מנהיגים, הורה וילד (כן, הורה וילד) או עוזר ונעזר. והם בבעיה, כי משהו אינו מאוזן בעשייה המשותפת שלהם. אחד נושא על כתפיו מטלה כבדה מדי ונדמה לו שהוא בשליחות "מת לחיות 4" להצלת האנושות. האחר סומך על הראשון ונוח לו לשכב בצל. לראשון אומר רבי טרפון: אתה לא בורא עולם ולא תתקן את העולם לבד, פנה מקום לרעך בהשלמת המלאכה, בהתכוונות למטרה. אל תיקח הכול לעצמך, בלום את מרוצתך ("Hold your horses"... בלועזית פשוטה) ותשאיר משהו לא עשוי. ולשני הוא אומר: אין לך את החופש להתחמק ולהתבטל, אין לך את הזכות לחוש מיותר, להשאיר הכול למנוע הטורבו שאמור להיות שותפך, אתה חיוני בדיוק כמוהו.

....................................................

...האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.
(קהלת ה, א)

שַׁמַּאי אוֹמֵר... אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה.
(פרקי אבות א, טו)

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ (של רבי גמליאל) אוֹמֵר:
כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה.
(פרקי אבות א, יז)

רבי עקיבא אומר...:
סייג לחכמה שתיקה.
(פרקי אבות ג, יג)

קשה לחיות עם בני אדם, כי כה קשה היא השתיקה.
(פרידריך ניטשה, "כה אמר זרתוסטרא")

שתיקה אינה השתקה ואינה שיתוק. מיעוט עד הפסקה בדיבור. פאוזה בין אמירה לאמירה. לנשימה. לחשיבה. להרהורים. לתפילה. להפנמה. לעשייה. לפעולת הגוף. מה ערכה של שתיקה? יש אומרים שתיקה – קדושה. הדיבור קל משתיקה, הוא כמו מים זורמים, ואילו שתיקה נתפסת כמעיקה. כמו אבן. גדר. סייג. תענית. הודאה. אצלנו לא עם כל אחד אפשר לשתוק. במדינה כמו שלנו קשה לשתוק. דקה או שתיים בשנה. אז אם היא בעלת ערך, מומלצת וקשה ליישום, אולי יש ללמד וללמוד אותה.

....................................................

ר' עקיבא:
הַכֹּל צָפוּי,
וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה
(פרקי אבות ג, טו)

אם הכול ידוע מראש, מה התועלת בחופש בחירה? לדוגמה: מה ישכנע אותי להכריע בקלפי, להצביע למפלגה זו ולא אחרת, להעדיף ראש ממשלה אחד או אחת על משנהו... אם הכול מכתוּבּ בגורל ובלתי ניתן לשינוי? ר' עקיבא מציג את הדילמה מבלי לפתור אותה. הוא מאתגר אותנו לחשוב. לא רק דתיים, גם חילוניים רבים נאחזים באמונה. מאמינים באלוהים, בגורל, במזל. בני אדם זקוקים לתמיכה הזאת, למסגרת. זה מקל לחשוב שמה שצריך להיות הוא שיהיה, שכל עכבה לטובה ושהכול בידי שמים. אבל זה לא מונע מחלקם-לפחות להגיע לקלפי, להתאמץ לחנך ולפרנס, לשאוף ליותר, לנסות לשנות את מציאות חייהם. אישית הייתי מעדיפה את הנוסח הבא: נדמה לך שהכול צפוי (= שאתה כבר תקוע בתלם חייך), אבל בעצם הרשות נתונה (= אל תסיר אחריות מעליך). או במילים אחרות: האמונה חשובה. קודם כל תאמינו בעצמכם.

אילת אסקוזידו

חזרה >>